נכתב ע"י צ.א
הערה: אין כוונת הדברים אלא לתת פתח להבנת דברי הרב, ואין אני טוען שירדתי לסוף
דעתו, או שפירשתי בדייקנות הנדרשת את דבריו, "ישמע חכם ויוסף לקח" ובכל זאת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"
"כי לא התוכן אלא האיך, לא המפעל אלא הפעולה, לא הנחשבות אלא המחשבות עיקר. רעיון עיקרי זה הוא הגואלנו, הוא הצרי לנפשנו ומרפא למצוקות ספקות שאלותינו"
– הרב הנזיר
הכוונה של הרב הנזיר ב"קול הנבואה"
א. חשיפת המיוחדות של החכמה העברית התורנית
כוונתו הגדולה של הרב הנזיר בחיבורו "קול הנבואה" לגלות את אופן החשיבה המיוחד לחכמת התורה, היינו יש לוגיקה השונה מזאת המערבית, השולטת באופן החשיבה התורני, אופן החשיבה הזה נתון במידות שהתורה נדרשת בהם.
וכן יש תבנית המיוחדת לחכמת ישראל חכמת התורה הקדושה לעומת התבנית של חכמת האומות. לגילוי המיוחדות של החכמה התורנית יש חשיבות רבה, ע"י תהיה החכמה התורנית נגישה גם לאלו האמונים על הלוגיקה המערבית, וכן האופן של דרכי הלימוד יתיישר, יתרה מזאת המהות של התבנית השונה של החכמה העברית תקבל גוון של עליונות החכמה העברית על פני מה שנתפס עד כה, שתבנית החכמה המערבית היא יותר מתקדמת. זאת מצד הלימוד התורני.
ומצד הפילוסופיה העברית, היא תתחדש ותיבנה מחדש לאור השיבה לדרכי החשיבה, הלוגיים, השמעיים, המקורים של עם ישראל, של חכמת התורה הקדושה, וכן לאור תורת השמעיות המיוחדת לחכמה העברית התורנית, ישנם חידושים גם בתחום תורת ההכרה, אותם החידושים בתורת ההכרה והלוגיקה העברית המיוחדת, יהוו בסיס לפילוסופיה העברית המתחדשת.
ב. הקשר של הגיון העברי השמעי לנבואה
הרב הנזיר מסביר שיחד עם התורה שנתנה בנבואה – התוכן, קיבל עם ישראל – תורת ההגיון המייחדת אותו – ההגיון העברי השמעי. היגיון זה שניתן עם התורה עצמה,שייך לנבואה, שכן הנבואה ראשית התורה. ומאב הנביאים, משה רבינו, ועד לאחרונם, היה ההגיון העברי, כח פועל בדרכי החשיבה וההבנה הייחודית של הנביאים, ומנביאים לאנשי כנסת הגדולה, תחום ההלכה, המשיך ההגיון העברי להשפיע, ככח פועל, ונראה במיוחד בתחום מדרשי ההלכה. לאחר מכן גם בתחום הפילוסופיה העברית – לא נפסקה השפעתו, והיה לעד לכך התבנית הייחודית של הפילוסופיה העברית. ואחרונה, הספרות הקבלית ההגיון העברי מופיע בה ,במלוא עוזו, ככוח הפועל בתהליכי ההבנה.
מה הוא עניין השמעיות והקשר שלו להגיון העברי?
שמיעה מול ראיה – בתפיסת החושים [בהקבלה אחר כך – להגיון המתבסס עליהם]
*תפיסת הראיה היא המשכה מדויקת ככל הניתן של הנתפס, כאשר אדם רואה משהו, אין לכאורה מקום לדמיון בהבנת הנתפס, הנתפס הוא ההבנה הכי מדויקת של מה שתופסים. הראיה היא תפיסה של השגה מלאה, מבחינת הנפש. כלומר כל ההבנה של הנתפס בתוך מה שתופסים ע"י הראייה. לכן בהקבלה גם ההגיון במערבי, הינו אנליטי, ומנתח את הדברים שכבר כלולים בדבר הנתפס ע"י החושים. למשל, בהגיון היווני – ההסתכלותי – סילוגיסמוס – הינו אימות הידוע, למשל כמו הדוגמה המובאת באורגנון :
כל אדם חי, כל חי מרגיש, מסקנה האדם מרגיש. אין כאן כל חידוש, אלא תיקוף לוגי של הקיים.
*תפיסת השמיעה בשונה מראיה, נוצרת מתוך המושגים של השומע, מקדמת-דנא, וע"י חיבור המושגים שיש כבר אצלו – הוא מחבר את הפרטים לתמונה שלמה אצלו, על מה שקרה / נמצא. תמונה זאת הנוצרת אצל השומע היא נבנית ע"י בינת השומע. השמיעה היא צורת תפיסה הקוראת לשומע, להשלים את החסר, ע"י ההבנה שלו. ולכן בהקבלה בתורה יש למידה שאינה במסגרת הדבר עצמו, למשל במידות שהתורה נדרשת בהם, לומדים מדבר אחד לכל המקרים הדומים, ע"י בניין אב, סוג ההגיון הזה אינו הסתכלותי, שכן הבנה זאת אינה במסגרת הדבר המלמד, אלא שיש הבנה של העניין המגולם במלמד ע"י שמיעת הלב, ולכן אתה למד ממנו לשאר המקומות הדומים, שהדין תקף גם שם.
בל"ב המידות של ר"א נמנית המידה: "מדבר גדול שנתלה בקטן הימנו, להשמיע האוזן בדרך שהיא שומעת".
ע"י הדבר הקטן באנלוגיה מבינים את הגדול, ומכונה הדבר שמיעת האוזן, אוזן זאת היא אוזן פנימית.
פעולת השמיעה הפנימית, היא כח הבינה.
ההיגיון העברי – שמעי הוא
השימוש בהגיון השמעי, הבונה את מסקנותיו בהתבסס על אנלוגיה, ולמידת היחס בין החלקים השונים של הנושא הנלמד, עד להבנה הנכונה, מתחייב מתוך התבנית הייחודית לחכמה העברית,
התבנית המשלית – שימוש המשלים כאשר המשל הוא רק ציור להגיע דרכו אל הנמשל, וההסקה מהמשל לנמשל היא ע"י אנלוגיה.
וכן פיזור החומר הנלמד בכמה מקומות שונים, שלא לפי סדר המקובל בחכמה המערבית, למשל מהכלל לפרט או מן הפרט לכלל. באופן זה הלומד בונה את ההבנה באופן מעמיק, שאם לא כן לא יעמוד על משמעות העניין, ובלי העמקה העניין לא יובן לאור העבודה שאינו מסודר ומפורש דיו.
והתבנית התורנית – תורה משמעה הלשונית כפולה, עיון ומעשה ביחד, ההוראה היא גם חוק של התורה וגם המעשה שצריך לעשותו, ולכן יש איחוד של העיון והמעשה, מה שמוזר לתאוריה היוונית, שאינה קשורה בהכרח לעשייה.
ההגיון העברי
ההגיון בראש הפילוסופיה
בראש הפילוסופיה המערבית הוא ההגיון ההסתכלותי לכן סילוגיסמוס הוא בראשה, ולעומת זאת ההגיון העברי הוא מוסיף עליו את השימוש באנלוגיה, גם באופן הכרת העולם כמו אצל ר' שלמה אבן גבירול, כמו הנשמה בגוף, להבדיל אבל בדומה ה' לעולם. וכן בעניין הלמידה עצמה היא מבוסס מתוך ההשוואה, וכך נפתרים השאלות שנוצרות עקב סתירות [למשל בתלמוד].
השיטה העברית השמעית – תוספת בנוסף להגיון המערבי
אין הכוונה לטעון שההגיון המערבי אינו הגיון, התורה ג"כ מסכימה שאפשר להסיק מסקנות בצורה מערבית, למשל ע"י סילוגיסמוס, אבל ההגדרה שנותן הרב הנזיר להיגיון העברי כוללת גם שיטה מיוחדת להגיון העברי שהוא ,מבוסס על אנלוגיה.
מקור ההגיון העברי השמעי הוא הנבואה
הנבואה כוללת מראה ודיבור, למרות מה שעלול להסקה שיש תמונה שהיא ההשגה עצמה שמכוונת בנבואה, מלמד אותנו הרב הנזיר בספרו "קול הנבואה", במאמר "האור הדמיוני המתדמה", שם מצטט את דברי הזהר: "’ותמונה אינכם רואים זולתי קול’- ’תמונה’, זהו קול פנימי שאינו נראה כלל". כלומר מסקנת הזהר היא שמה שכתוב "וכל העם רואים את הקולות", הראיה הייתה קול פנימי . ובאותו מעמד כל עם ישראל זכו לנבואה,
יש כאן הגדרה של הראייה הקשורה לנבואה, קול פנימי.
אם כן כל עניין הנבואה על שני חלקיה: הנשמע והנראה, הכל הופך – לחטיבה אחת – שמע, קול, קול הנבואה.
הנבואה היא אם כן המקור לשימוש באנלוגיה, כהגיון היצוק באופן הבנת הנבואה, כדי
להפשיט התמונה ולהגיע לקול פנימי. אם כן גם אחרי שפסקה הנבואה עצמה, חיה רוח הנבואה,
כשהיא בונה מתוכה את ההגיון העברי השמעי, והתורה והחכמה של עם ישראל מתפתחים ע"י הגיון זה.
כך ממשיכה רוח הנבואה להופיע , בכל חכמת הקודש,
ככוח הפועל והיוצר את ההבנה והמסקנות בתוך מדרשי ההלכה, הספרים הקבליים וספרי הפילוסופיה העברית.
תבנית – מאפיינים של החכמה העברית
תבנית מערבית לעומת תבנית עברית
תבנית השייכת לחכמה המערבית: הנחות יסוד – אקסיומות, טיעונים היסקים ומסקנות. כאשר ייסד אריסטו.
תבנית השייכת לחכמה העברית: קרי משפטים קצרים כאשר חשיבה אנלוגית מחברת בין רעיון למשנהו וכך 'דבר מביא דבר'.
מאפיינים של התבנית של החכמה העברית
התבנית התורנית:
-
- איחוד התיאוריה והמעשה – יש בתורה חתירה לכיוון המעשה, הידיעה שהיא לעצמה איננה מספיקה, הכלל העולה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
-
- איחוד המוסר וההלכה – התורה כוללת הוראה מעשית – מצוות, ודברי תוכחה – מוסר, והכל במקשה אחת, היינו שני התחומים מקבלים חשיבות, ושניהם ממקור אחד הנבואה, המאחדת ביו שניהם, ולכן המעשיות והמוסר, שניהם הולכים ביחד. לכו גם כאשר דנים בהלכה מזכרים גם את האגדה, וכאשר
דנים בהלכה – המצוות, גם דנים בטעמיהם.
- איחוד המוסר וההלכה – התורה כוללת הוראה מעשית – מצוות, ודברי תוכחה – מוסר, והכל במקשה אחת, היינו שני התחומים מקבלים חשיבות, ושניהם ממקור אחד הנבואה, המאחדת ביו שניהם, ולכן המעשיות והמוסר, שניהם הולכים ביחד. לכו גם כאשר דנים בהלכה מזכרים גם את האגדה, וכאשר
התבנית המשלית –
המשל עניינו לימוד דרך אנלוגיה בין דברים, ומכוון כנגד רמז מפרד"ס התורה, וביחסנו אל הקב"ה, הרי אסור לתת הגדרה לו , שכן "לית תפיסה ביה כלל", אמנם דרך המשל איננו מגדרים דבר בו אלא ביחס הנכון שלנו אליו, כדוגמא של שיר השירים , והוא מייצג את הקשר של הקב"ה לעם ישראל , כדוגמת אהבת האיש לאשתו, שאין הכוונה לתת בקב"ה מידת האהבה, אלא שלפי התפיסה שלנו היחס שלנו אליו צריך להיות כך, שהוא אוהב את ישראל כדוגמת אהבת איש לאישה.
תבנית חלקית של הדבר – הבעת התורה קצרה ואינה כוללת בתוכה בגלוי את הכוונה המכוונת, גם העניינים אינם מכונסים למקום אחד אלא מפוזרים במס' מקומות, והכלל העולה שצריך לעמול ולהבין מעצמו את הכוונה המכוונת. גם הסדר של הנושאים אינו לפי כרונולוגיה "אין מוקדם ומאוחר בתורה".
-
- נוסיף כאן גם מאמר אחר שנכתב לפני זמן בעניין שלנו:
