קול הנבואה - ההגיון השמעי העברי

נכתב ע"י צבי אדלר

הערה: אין כוונת הדברים אלא לתת פתח להבנת דברי הרב, ואין אני טוען שירדתי לסוף
דעתו, או שפירשתי בדייקנות הנדרשת את דבריו, "ישמע חכם ויוסף לקח" ובכל זאת "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"

"כי לא התוכן אלא האיך, לא המפעל אלא הפעולה, לא הנחשבות אלא המחשבות עיקר. רעיון עיקרי זה הוא הגואלנו, הוא הצרי לנפשנו ומרפא למצוקות ספקות שאלותינו". 

– הרב הנזיר

א. מטרה עיקרית בספר "קול הנבואה"- חשיפת ההגיון העברי השמעי והתבנית של החכמה התורנית

כוונתו של הרב הנזיר בחיבורו "קול הנבואה" לגלות להגדיר ולאפיין את ההיגיון השמעי, המיוחד לחכמה התורנית, היגיון זה הוא לוגיקה מיוחדת השונה מזאת היוונית – מערבית, השולטת באופני החשיבה התורניים. ההגיון השמעי מגולם בתוך המידות בהן התורה נדרשת, ובתחום זה ההגדרה הקובעת את ההיגיון העברי כהגיון שמעי מקבלת ביסוס מוצק, שכן בכוח הקשים אלו אנו דנים בהלכות היוצאות מפסוקי התורה.

כחלק ממאמר "השם העליון הנשמע" – מסביר הרב ומבסס את טענתו שכל המידות כולם הן הקשים אנלוגיים, שמעיים, כלומר צורת הלימוד מדבר אחד לשני היא, כמו שכאן אף כאן. (כיצד כל המידות הן אנלוגיות – שמעיות ראה בתחילת מאמר השם העליון הנשמע ב"קול הנבואה").

 הגיון זה מאפשר לחשיבה העברית מרחב רחב מאוד של מסקנות , המתבססות על אנלוגיה בו מקישים מדבר אחד לשני מתוך הבנה פנימית של הנושא המלמד והבנה פנימית של הנושא הנלמד ומתוך כך מסיקים שכמו שבראשון מתקיים כך וכך גם בשני. זה גם שורש העניין של שבעים פנים לתורה, ומ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא, מגוון רחב כזה של מסקנות יכול להתבסס רק על הגיון ייחודי זה. 

זאת ועוד כתוצאה מהייחודיות של ההגיון העברי התורני, היוצר מסקנותיו ע"י האנלוגיה, באופן של דמוי מילתא למילתא, תורת ישראל הנצחית, מסיקה מסקנות הלכתיות לגבי נושאים חדשים, המתחדשים במרוצת הדורות, המעוררים שאלות הלכתיות.

  ההגיון הנזכר הוא ה"איך" , ולעומתו יש גם ייחודיות בתוכן ב"מה", תבנית המיוחדת לחכמת ישראל חכמת התורה הקדושה לעומת התבנית של חכמת האומות.

 לגילוי המיוחדות של החכמה התורנית יש חשיבות רבה, ע"י תהיה החכמה התורנית נגישה גם לאלו האמונים על הלוגיקה המערבית, וכן האופן של דרכי הלימוד יתיישר, יתרה מזאת המהות של התבנית השונה של החכמה העברית תקבל גוון של עליונות החכמה העברית על פני מה שנתפס עד כה, שתבנית החכמה המערבית היא יותר מתקדמת. זאת מצד הלימוד התורני.

ומצד הפילוסופיה העברית, היא תתחדש ותיבנה מחדש לאור השיבה לדרכי החשיבה, הלוגיים, השמעיים, המקורים של עם ישראל, של חכמת התורה הקדושה, וכן לאור תורת השמעיות המיוחדת לחכמה העברית התורנית, ישנם חידושים גם בתחום תורת ההכרה, אותם החידושים בתורת ההכרה והלוגיקה העברית המיוחדת, יהוו בסיס לפילוסופיה העברית המתחדשת. 

נצטט כאן את דברי הרב, ומתוך הדברים שלנו, הם מתבארים:

"החכמה העברית נקנית בדרך מיוחדה לה. יש בעלי דעה מודרנייים, המבקשים חכמה ודעת בספרות העברית העתיקה, ולפי דבריהם, אינם מוצאים את מבוקשם. ויש מהמאמינים בתמימות התורה הקדושה, הסוברים למצוא בכתבי הקדש אמונה וחיים, אך לא מדע, שאותו הם מבקשים בספרויות החדשות. בה בשעה שהתורה הרי היא חכמה בעצמה החכמה העליונה, החנונה מאת החונן לאדם דעת. גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך. נעילת דלת זו בפני מבקשי החכמה העברית מימין ומשמאל באה מתוך התבנית, או הדרך, המיוחדה לה, השונה מדרכי הספרויות החדשות. היא זקוקה משום כך לקורא-פועל, חכם ומבין מדעתו, או לחנוך בפלוסופיא כך הדתית היהודית, המתווכת בין הספרות המערבית והחכמה העברית."

ב. מקור ההגיון העברי השמעי הוא הנבואה

הנבואה כוללת מראה ודיבור למרות מה שעלול להסקה שיש תמונה שהיא ההשגה עצמה שמכוונת בנבואה, מלמד אותנו הרב הנזיר בספרו "קול הנבואה", במאמר "האור הדמיוני המתדמה", שאינו כן,. הפסוק אומר "ותמונה אינכם רואים זולתי קול", וקשה, אם ראו תמונה- הרי ראו, ואם לא ראו – לא ראו, ומה אם כן בא הפסוק לחדש, אלא הפסוק בא לומר משהו יותר עמוק, ויתבאר ע"פ דברי הזהר: – ’תמונה’, זהו קול פנימי שאינו נראה כלל". היינו החידוש שגם מה שרואים בנבואה, צריך להפוך לעניין של הבנה, היינו לקול פנימי.  

באותו מעמד בו כל עם ישראל זכו לנבואה, מתברר מה הוא חלקה של הראייה הקשורה לנבואה, הראיה איננה ההשגה בעצמה, אלא היא אמצעי להגיע ע"י לקול פנימי. אם כן כל עניין הנבואה על שני חלקיה: הנשמע והנראה, הכל הופך – לחטיבה אחת – שמע, קול, קול הנבואה.

ומה קשר הנבואה להגיון השמעי? יש לענות על כך שהרי הנבואה היא-היא המקור לשימוש באנלוגיה, כהגיון היצוק באופן הבנת הנבואה, וזאת במטרה להפשיט התמונה ולהגיע לקול פנימי.  אם כן גם אחרי שפסקה הנבואה עצמה, חיה רוח הנבואה,
כשהיא בונה מתוכה את ההגיון העברי השמעי, ולימוד התורה וחכמת ישראל נעשה מתוך צורת ההגיון המיוחדת, השמעית.  

המסקנה העולה היא שיחד עם התורה שנתנה בנבואה – התוכן, קיבל עם ישראל – תורת ההגיון המייחדת אותו – ההגיון העברי השמעי. היגיון זה שניתן עם התורה עצמה, שייך לנבואה, שכן הנבואה ראשית התורה. ומאב הנביאים, משה רבינו, ועד לאחרונם, היה ההגיון העברי, כח פועל בדרכי החשיבה וההבנה הייחודית של הנביאים, ומנביאים לאנשי כנסת הגדולה, תחום ההלכה, המשיך ההגיון העברי להשפיע, ככח פועל, ונראה במיוחד בתחום מדרשי ההלכה. לאחר מכן גם בתחום הפילוסופיה העברית – לא נפסקה השפעתו, והיה לעד לכך התבנית הייחודית של הפילוסופיה העברית. ואחרונה, הספרות הקבלית ההגיון העברי מופיע בה ,במלוא עוזו, ככוח הפועל בתהליכי ההבנה.

ג. הגיון המבוסס על שיטה שמעית לעומת הגיון המבוסס על השיטה ההסתכלותית

 חלק זה יסקר את הרעיון הכללי המיוחד לספר "קול הנבואה", השמעיות. כל שיטה מחשבתית פילוסופית, מתבססת על שיטה הגיונית שדרכה מבססים את התקפות הלוגית של המסקנות היוצאות ע"י החשיבה. אריסטו יחד עם היצירה הפילוסופית ובמקביל לה, ייחד תחום מיוחד לבדוק ולאמת את מסקנות החשיבה, תחום הלוגיקה. השיטה הלוגית שלו נודעה לעולם בספרו האורגונון. 

המקבילה התורנית של תחום הלוגיקה, הוא תחום י"ג המידות שהתורה נדרשת בה. המידות הם דרכי חשיבה, שדרכם אפשר להבין את האופן בו הוסקו המסקנות ההלכתיות או המדרשיות היוצאות מפסוקי התורה. הרב המחבר העמיק לבאר שיש הבדל בין ההגיון המערבי שהוא אנליטי, היינו המסקנות על הפרט נובעות מתוך ניתוח בו הפרט נמצא חלק מהכלל, ולכן נסיק מהכלל לפרט, לדוגמא: סוקרטס בן אדם, כל בני האדם מתים. מסקנה : סוקרטס ימות. זה הוא היקש הסילוגיסמוס. לעומתו ההגיון העברי הוא אנלוגי, היינו שמקישים מדבר אחד לדבר השני, ע"י האנלוגיה, למשל ע"י מידת בנין אב לומדים ממקום אחד בו חודש דין לכל המקומות הדומים, ואע"פ שהמקומות שלומדים עליהם, אינם פרט הנכלל בכלל מסוימים. השיטה האנליטית, מכונה אצל הרב המחבר כשיטת ההסתכלותית  שצריך לראות את הפרט שלומדים עליו חלק מהכלל ואז מסיקים מסקנה לעניין הפרט. לעומתה השיטה האנלוגית  מכונה שמעית, ועניינה הוא כאשר בפרט כל-שהוא מתגלה לנו דבר, אנחנו מבינים שדבר זה שייך גם בפרט אחר הדומה לו, דוגמא לעניין, אפשר ללמוד מקיום החיים על פני כדור הארץ על אפשרות הקיום של חיים על פני כוכבי-לכת אחרים דוגמא כזאת מובאת בספר, והיא שימוש באנלוגיה ) לעניין מדעי הטבע, מבוא בפרק "השם העליון הנשמע" .

השמעיות, היא ה"איך" המיוחד לחכמה העברית התורנית, לעומת ה"מה" שהוא התוכן של החכמה.

 

ד. השיטה העברית השמעית – איננה פוסלת את ההגיון המערבי

אין הכוונה לטעון שההגיון המערבי אינו הגיון, בוודאי שאפשר להסיק מסקנות בצורה מערבית, למשל ע"י סילוגיסמוס, אבל ההגדרה שנותן הרב הנזיר להיגיון העברי הוא שיש כאן  שיטה מיוחדת להגיון העברי שהוא כאמור מבוסס על אנלוגיה.

נוסיף כאן שאין הוודאות של ההגיון המערבי רבה בהרבה על זה של העברי. הסקה ע"י סילוגיסמוס, המיוחד להיגיון המערבי, מתחילה בטענה שהיא עצמה באה מתוך הניסיון וע"י אינדוקציה היא נחשבת כחוק, למשל: טענה א': כל בני האדם מתים לבסוף. טענה ב': סוקרטס הוא בן אדם. מסקנה: סוקרטס ימות. ומנין לנו הכלל של כל בני האדם מתים? הוא נלמד מהנראה לעניים, וע"י אינדוקציה, אנחנו מסיקים כלל שתקף לכל בני האדם, שהם ימותו, ואע"פ שזאת רק הבנה שלנו שמה שראינו תקף גם לכל המקרים. 

יוצא אם כן, שגם טענה א' שממנה נגזרת המסקנה הלוגית, נלמדה עצמה ע"י אינדוקציה

 

ה. תבנית – מאפיינים של החכמה העברית

השימוש בהגיון השמעי, הבונה את מסקנותיו בהתבסס על אנלוגיה, ולמידת היחס בין החלקים השונים של הנושא הנלמד, עד להבנה הנכונה, מתחייב מתוך התבנית הייחודית לחכמה העברית, שכן לצד השוני של דרכי ההגיון העברי, השמעי, מזה המערבי, יש שוני נוסף בין החכמה התורנית – העברית, לבין זאת המערבית, והוא תבנית ייחודית. 

התבנית של החכמה היא מאפייני-העל שלה, החוזרים שוב ושוב בתוך כלל גווני החכמה. 

השוואה בין תבנית מערבית לעומת תבנית עברית

תבנית השייכת לחכמה המערבית: הנחות יסוד – אקסיומות, טיעונים היסקים ומסקנות. כאשר ייסד אריסטו.
תבנית השייכת לחכמה העברית: קרי משפטים קצרים כאשר חשיבה אנלוגית מחברת בין רעיון למשנהו וכך 'דבר מביא דבר'.

מאפיינים של התבנית של החכמה העברית

התבנית התורנית:

    1. איחוד התיאוריה והמעשה – יש בתורה חתירה לכיוון המעשה, הידיעה שהיא לעצמה איננה מספיקה, הכלל העולה "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", חתירה זאת לכיוון מעשי, זרה לתאוריה היוונית, שרואה בהבנה של עניין הנלמד, התכלית עצמה .

    1. איחוד המוסר וההלכה – התורה כוללת הוראה מעשית – מצוות, ודברי תוכחה – מוסר, והכל במקשה אחת, היינו שני התחומים מקבלים חשיבות, ושניהם ממקור אחד הנבואה, המאחדת ביו שניהם, ולכן המעשיות והמוסר, שניהם הולכים ביחד. לכו גם כאשר דנים בהלכה מזכרים גם את האגדה, וכאשר דנים בהלכה – המצוות, גם דנים בטעמיהם.

התבנית המשלית –

שימוש המשלים – המשל עניינו לימוד דרך אנלוגיה בין דברים, ומכוון כנגד רמז מפרד"ס התורה. שימוש המשלים הוא בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", כך שמבין העניינים המוסברים ע"י משלים הוא גם העניינים העמוקים של האמונה בבורא וביחסנו אל הקב"ה, שכן אסור לתת הגדרה לבורא , לפי הכלל שמסור בידנו ש"לית תפיסה ביה כלל". אמנם דרך המשל איננו מגדרים דבר בו אלא ביחס הנכון שלנו אליו, כדוגמא של שיר השירים , הממשיל את הקשר של הקב"ה לעם ישראל , לדוגמת אהבת האיש לאשתו, שאין הכוונה לתת בקב"ה מידת האהבה, אלא שלפי התפיסה שלנו היחס שלנו אליו צריך להיות כך, שהוא אוהב את ישראל כדוגמת אהבת איש לאישה, ובמילא אנו אוהבים אותו.

תבנית חלקית של הדבר ופיזור הדברים – הבעת התורה קצרה ואינה כוללת בתוכה בגלוי את כל הכוונה המכוונת, גם העניינים אינם מכונסים למקום אחד אלא מפוזרים במס' מקומות, הסדר של הנושאים אינו לפי כרונולוגיה "אין מוקדם ומאוחר בתורה", וכן לא לפי סיווג של מהפרטים לכללים או מן הכללים לפרטים. אע"פ שנראה שיש בדבר מן חוסר שלמות, יש בכך דווקא את המעלה הגדולה של החכמה העברית, שצריך הלומד לעמול ולהבין מעצמו את הכוונה המכוונת, וע"י כך גם הבנה נצרבת היטב בשכל וברגש, לפי סוג העניין הנלמד. 

    • נוסיף כאן גם מאמר אחר שנכתב לפני זמן בעניין שלנו:

השפעת תודעת הנבואה במעגלים מהפנימיות לחיצוניות

הבנת הקשר בין ג' המאמרים הראשנים של הספר קול הנבואה, וכיצד הם מתקשרים האחד לשני

מפתח להבנה הקשר בין המאמרים: הנבואה הופכת לקול פנימי של הבנה, וכמובן שהיא מסר משמים שהוא גם מעשי אם לידיעה אם לעשייה. המאמר השמעי כולל את התכונה הדינית וההמשלית, הדינים נשמעים כמו קול ה' בנבואה, היינו הקול הפנימי של הבנת הנבואה, וההמשליות דומה לאופן שמגיע להבנה שיוצרת את הקול הפנימי, ע"י מראה הנבואה ופתרון. החכמה העברית כוללת את התבנית התורנית והתבנית המשלית, המקבילות לתכונה הדינית וההמשלית במאמר השמעי. לבסוף הפילוסופיה הדתית היא אותה חכמה עברית בהלבשה של חכמה מערבית, אך הגרעין של הפילוסופיה הדתית הוא החכמה העברית.

 "הוא אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד"

המאמר השמעי – הבסיס לשמיעת עולם כתפיסת עולם הנכונה

יש חידוש גדול בדברי הרב הנזיר , הרב טוען שהחכמה היא דבר ה', וחכמה היא הכרת המציאות כפי מה שאפשר להכיר אותה. כיצד החכמה היא דבר ה'? הרב מלמד אותנו שיש הקשבת עולם, ויש השקפת עולם, עם ישראל מקשיב לעולם, בעוד לפי חוכמת האומות, יש להשקיף על העולם. מה שומע העברי מהעולם? חוקי הטבע נשמעים לו כמו תנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית. במילים אחרות העולם הנגלה לעברי הוא עולם שציווי ה', הם חוק ה' הצפון בתמונות עולם הגשמי. שמיעת עולם זאת מובילה את העברי, לקבל עליו עול מלכות שמים במלא חומר החוק, מתוך העולם שהוא כולו על כל צבאותיו נשמעים לצווי ה' וחוקו, גם הוא מקבל עליו את צווי ה', עולו ומלכותו.  

כאן העברי עולה אל-על  מעבר לעולם הנראה, ומגיע לעולם הנשמע, השמיעה הזאת היא המאמר השמעי, שהוא החכמה, לדעת איך כל המציאות קשורה ברצון ה', והיא-היא שביסוד ראשית הפילוסופיה היהודית, שמדברת מהמאמר – חוק.

כאן גם אנחנו מבינים כיצד הנבואה עצמה השפיעה על הפילוסופיה היהודית, רוח הנבואה נשפכת על החכמה ומאירה את הבחינה השמעית ,כאופן להכרת העולם, להיכר את המציאות דווקא מתוך הקשבת עולם.

למאמר השמעי יש תכונות, התכונה הדינית, והתכונה ההמשלית, ונסביר, התכונה הדינית, כבר הוזכרה למעלה, להפוך את חוקי עולם לתנאי שהתנה הקב"ה במעשה בראשית, התכונה ההמשלית, היא לראות את הרוח המאחדת את הנעשה ע"י הנהגת ה' בעולם, ההנהגה קשורה למה שהרמח"ל מכנה הנהגת הייחוד, היינו ראיית ההנהגה שבאופן טבעי יכולה להראות מחולקת לחסד ודין, כאחדותית, וזה יכול להעשות רק ע"י התכונה ההמשלית, לזהות את הרוח, המאחדת בהנהגת שמים, וכדברי הרב, זה מעדן את הכאב בשאלה "לאן הכל?" , השאלה הזאת קשורה למעשה מרכבה כפי שיתבאר במאמר של החכמה הפנימית.

 סיכום דברים: צווי ה' גנוזים בתמונת עולם הגשמי ונשמעים כמו תנאי, והנהגת שמיים מושגת במשהו ע"י שמיעת הרוח שבה, גם כאן נשמע מאמר ה', כמו שפירשו חז"ל, "רוח אלוקים מרחפת על פני המים" – זה הוא רוחו של משיח, הרי לנו שהנהגת ה' מומשלת לרוח, והרוח הוא דבר נשמע.

Scroll to Top